רקע הסטורי יהדות לוב

מאת יפה נקר
 
"הדור החדש דור התחיה"
"הדור החדש, דור התחיה, רב לנו תעות במאפליה.
את אבק הגולה מכם נערו, קוי שמשנו הנה האירו.
הדור החדש...
צעירים נאמנים, שמרו על דגל החרות, הגאלה, את השעה
אל נא תחמיצו, הקץ לסבל. קדימה, קדימה, לה' הישועה !
הדור החדש...
זה כמה נודדים נעים הננו,  שעיר משלח לכל עזאזל.
מטרה לחצים, למכים גונו. בישימון חיינו אין פנת צל.
הדור החדש..."
 ( מילים ר'  פריג'א  זוארץ,  לחן עממי.   בביצוע הפייטן עמוס בן –שמעון בכנס בכנסת).



קהילה יהודית מן העתיקות בעולם

הקהילות היהודיות בלוב הן מן העתיקות ביותר בפזורה היהודית בתפוצות. המסורות הרווחות בחלק מקהילות יהודי לוב מייחסות את ראשית הקהילות היהודיות בלוב להתישבות של יורדי-ים פיניקים בחופי צפון אפריקה, אליהם הצטרפו יהודים, בתקופת שלמה המלך במאה העשירית לפנה"ס.  קיימות מסורות על בית כנסת עתיק מימי שלמה המלך בגריאן בלוב, ששרידים ממנו קיימים עד היום.. לפי המסורת, יהודי לוב סיפקו לבית המקדש עצי מור וקטורת בשמים ("אושק", "עוד-קמארי") וברבורים שעלו על שולחנו של שלמה המלך. קיימות מסורות המייחסות את ראשית הישוב היהודי בלוב לתקופת גלות עשרת השבטים (720 לפנה"ס). מסורות אחרות מייחסות את ראשית הישוב היהודי בלוב לתקופה שאחרי חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס). בקירינייקה התגלה קמיע ועליו כתובת עברית: "לעבדיו בן ישב", שזמנו בין המאה העשירית לפנה"ס למאה הרביעית לפנה"ס.  ספר החשמונאים מלמד על קשרים הדוקים של יהודי קיריניי עם הישוב היהודי בארץ-ישראל ובית המקדש בירושלים, על משלוח תרומות מיהודי לוב לבית-המקדש, על מצוות עלייה לרגל לירושלים שקיימו יהודי לוב ותרומת שערי הנחושת הגדולים והמעוטרים של לשכת הגזית בבית המקדש. העיר ישינה באזור סירת' נזכרת בימי השלטון הרומי בלוב בשם יודיארוס אוגוסטה - הישוב היהודי על שם הקיסר אוגוסטוס, וניבנתה כנראה על-ידי יהודים. ההסטוריון יוסף בן-מתתיהו מזכיר את הקהילה היהודית בלוב השולחת תרומות מחצית השקל לבית המקדש בירושלים. קיימות גם עדויות על התיישבות יהודים באזור קיריניי שבקירנייקה ובטריפוליטניה, במישור החוף ובאזור הג'בל בשנים 155-117 לספירה. שבטים ברברים (שבטים פגנים מאזור הג'בל בלוב) התייהדו, ונוצר קשר תרבותי יהודי-ברברי, וכמו כן  קלטו הקהילות היהודיות בלוב  רבים ממגורשי ספרד. 

רציפות הקהילה עד לעלייה לישראל

קהילות יהודיות בלוב התקיימו ברציפות עד לעלייה הגדולה למדינת ישראל. בהסטוריה של יהדות לוב מבחינים בארבע תקופות: התקופה העתיקה, התקופה העות'מאנית, התקופה הקולוניאלית האירופאית: האיטלקית והבריטית, והתקופה הלובית הערבית העצמאית מ-1.1.1952. הקהילות היהודיות בלוב סבלו מכיבושים ופלישות רבות שארעו בלוב, מאנרכיה, מהומות, מרידות, מלחמות שבטים מקומיים, היעדר יציבות שלטונית, תמורות רבות בחיי הקהילות, פרעות ביהודים, חוקים מגבילים, אנטישמיות ואימת "הפתרון הסופי" של הגרמנים. היו תקופות קצרות בהם נהנו היהודים בלוב מחיים אוטונומיים, שיתוף בשלטון ושגשוג כלכלי. במאה ה-16 היתה התאוששות כלכלית והתעוררות רוחנית-דתית, כתוצאה מקליטה של רבים ממגורשי ספרד בקהילות היהודיות בלוב, במיוחד עם הגעתו של  ר' שמעון לביא מספרד, אשר יצר תשתית לגידולם של רבנים גדולים בתורה ולשגשוג בחיי התורה בלוב.  

קשר לתנועה הציונית
 
הקשר הראשוני בין יהודי לוב לבין התנועה הציונית העולמית והרצל, החל בהתכתבות של הרצל עם אישים שונים בקהילה היהודית בטריפולי מ-1897. הרצל דיווח על הקמת התנועה הציונית ונשלחו מאמרים ציוניים שהופצו בקרב היהודים בלוב. ההתכתבות עם הרצל נמשכה עד מותו ב-1904. הקשר עם התנועה הציונית הביא להתעוררות ציונית נלהבת בקרב יהודי לוב. תרמה לכך גם הגירה של יהודים מאירופה ללוב, שהביאה לפתיחות והתקרבות לציונות. ב-1924 התאחדו כל הועדים והאגודות הציוניות, להסתדרות ציונית אחת. הפעילות הציונית נחלשה במלחמת העולם השניה והתחזקה לאחר המלחמה. בקונגרס הציוני הכ"ג שנערך לראשונה בירושלים ב-1951, השתתפו שני נציגים מיוצאי לוב.

התקופה הקולוניאלית האירופית בלוב נחלקת לשתים: התקופה האיטלקית 1911-1943 והתקופה הבריטית 1943-1951. השלטון האיטלקי הביא להתפתחות מוסדות ושרותים מודרניים בלוב ולתמורות במעמדם המשפטי-מדיני של היהודים, אשר הפכו מד'ימים לאזרחים לובים-איטלקים.  היהודים חיו באוטונומיה, הקימו ועדי קהילות ופרסמו תקנונים שקבעו את ניהול הקהילות וקבעו מי רשאי לבחור ולהיבחר, וכן הגבלות שהוטלו על האוטונומיה היהודית בסמכויות בתי הדין וכפייה של רב איטלקי.  מצבם הכלכלי של היהודים השתפר והיהודים השתלבו בפיתוחה של לוב, במינהל, בתיווך, במסחר, בחינוך התורני והחינוך העברי. חלק מהיהודים סיגלו אורחות חיים איטלקיים, הידקו קשרים עם יהודי איטליה שראו עצמם מגיניהם ודובריהם של יהודי לוב בפני השלטונות.  בתקופה האיטלקית התגבשה התנועה הציונית בלוב. 

נפגעי חוקי הגזע , גירוש ומחנות ריכוז

עם הצטרפות איטליה למדינות הציר במלחמת העולם השניה, הוחלו "חוקי הגזע" שהגבילו והפלו את היהודים לרעה וכן "חוקי השבת" שכפו על היהודים ללמוד בשבת ולפתוח את חנויותיהם בשבת. הונהגה מדיניות אנטי-יהודית ואנטישמית.  הצטרפות איטליה למלחמה לצידה של גרמניה ביוני 1940 החמירה את מצב היהודים. היהודים סבלו מהפצצות והפגזות של בנות הברית, מאכיפת חוקי הגזע ותקנות מחמירות, מגיוס יהודים בגילאי 18-45 לעבודות כפיה, מגירוש יהודים בעלי נתינות צרפתית לתוניסיה  ומגירוש יהודים בעלי נתינות בריטית לאיטליה למחנות הסגר ועבודות כפייה. ממסמכים שנתגלו התברר שגם יהודי לוב היו נתונים בסכנת "הפתרון הסופי" של הגרמנים. חלק מהיהודים הועברו למחנות הריכוז אינסברוק–רייכנאו באוסטריה וברגן-בלזן בגרמניה. יהודי קירנייקה סבלו ביותר בשל היותם בקו החזית. כיבוש קירנייקה בדצמבר 1940 על-ידי הבריטים הביא למפגש של יהודי לוב עם חיילים מארץ-ישראל ששרתו בצבא הבריטי. שתי הנסיגות של הבריטים מקירנייקה ב-3.4.1941 וב-28.1.1942, גרמו לפגיעות קשות ביהודים על ידי האיטלקים, נערכו מאסרים של יהודים, הוצאו להורג שלושה יהודים ורוב יהודי קירנייקה הועברו למחנה הריכוז בג'אדו בו ניספו 562 יהודים. אימת "הפתרון הסופי" של הנאצים  באה לסיומה עם שחרור לוב ע"י הבריטים בינואר 1943 בעקבות הנצחון  הבריטי בקרב אל-עלמיין. כמו כן נפסקו מעשי הדיכוי, יהודים שנמלטו או גורשו חזרו, ולזמן מה השתפרו יחסי היהודים-ערבים עד למשבר הכלכלי והתגברות הלאומנות הערבית והתגברות הפעילות הציונית שהיתה לצנינים בעיני הערבים והבריטים.

ראשית ההתארגנות הציונית 

 ימים של פרעות קשות ביהודי טריפולי ארעו ב-7.11.1945-4, בהם נרצחו 132 יהודים ונפצעו מאות. בפרעות היו מעשי שוד וביזה, הרס של מאות בתים ובתי עסק יהודיים, חילול והצתה של תשעה  בתי כנסת, ע"י ערבים. הפרעות התפשטו גם לכפרים סביב טריפולי ונפסקו כאשר הצבא הבריטי התערב לאחר 4 ימי פרעות. בעת הפרעות בטריפולי שהתה שם פלוגה עברית אחת ה-R.A.O.C., שכונתה יחידה 593,  שחייליה סייעו לתנועות הנוער בהכשרת מדריכים ובאימונים בנשק.  הנסיון הראשון להקים ארגון הגנה יהודי מקומי, כשל היות והבריטים מנעו את הקמתו ודרשו להסתמך על הגנתם. יחידה 593 סייעה להבריח יהודים מהפרעות וסייעה לפצועים, והטילה את האשמה על הבריטים בעידוד הפרעות ביהודים.

הפרעות ביהודים בנובמבר 1945 הביאו להתארגנות של בוגרי תנועות הנוער הציוניות להקמת ארגון הגנה, בעידוד החיילים מארץ-ישראל ששרתו בלוב. במאי 1946 הגיע לטריפולי בהסתר ישראל גוריליק (גור) מארץ-ישראל, שכינויו המחתרתי היה "הדוד". הוא נשלח על-ידי המוסד לעלייה ב' ו"ההגנה" להקים ארגון מחתרתי מסודר בקהילה.   קבוצות נוער אומנו בשימוש בנשק שנרכש בדרכים חשאיות, נקבעו סליקים ומחסני נשק ונערכו השבעות על-פי מסורת "ההגנה", על אקדח וספר תנ"ך. הבריטים ידעו על קיומו של הארגון ו"הדוד" נאלץ לעזוב את טריפולי בראשית 1947, אך פעילות הארגון נמשכה בהנהגת פעילים מסורים ומאומנים אחרים.  לצד ארגון "ההגנה" התארגנו שני גופי הגנה עצמאיים בכינוי "חוליית החיסול והנקם". בין החברים ששרתו בגופי "ההגנה" היו אליהו מכלוף, ציון בוארון-עבקה, אברהם דבש-בצליל, שלום פרג'ון (מור), ברכאני ג'רבי ("כאני רות"), אליהו מכלוף (לילו ווקיו), ואחרים.

ארגון ההגנה היהודי המחתרתי החמוש שהוקם בלוב, הצליח להגן על היהודים, בעיקר בפרעות שארעו ביהודים בטריפולי בערב חג השבועות תש"ח, יוני 1948.  הפרעות ב-12 ביוני 1948 ביהודי טריפולי היו תגובה נגד החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל בכט' בנובמבר 1947 והקמת מדינת ישראל. מנהיגי לוב הערבים הצהירו שישלחו 2500 מתנדבים חמושים לשחרור פלשתין. עם הכרזת מדינת ישראל ופלישת מדינות ערב לארץ-ישראל גבר המתח בלוב, מצפון-אפריקה הצרפתית נהרו אלפי מתנדבים ערבים דרך לוב כדי להצטרף לצבאות הערבים שנלחמו נגד מדינת ישראל.  ב-12 ביוני 1948 פרץ אספסוף ערבי מוסת ומשולהב עם אלות, סכיני גילוח, מוטות ברזל, סכינים וגרזנים, לכיוון ה"חארה" בטריפולי. בניגוד לפרעות ב-1945 נתקלו הפורעים בהתנגדות עזה של ארגון ההגנה שהפעיל נשק חם, רימונים ובקבוקי מולוטוב ורדף אחרי הערבים הנסוגים עם דגל ישראל מונף. הפורעים בזזו חנויות, בתי עסק ובית כנסת יהודי, ורק לאחר הכרזת השלטונות הברטים על מצב חירום, פוזרו הפורעים והוחזר הסדר.  בפרעות יוני 1948 נהרגו 14 יהודים ונפצעו קשה 22 יהודים, הפגיעות ברכוש היו חמורות, מאות בתי מגורים נפגעו וכ-1600 יהודים נותרו ללא קורת-גג, חנויות נבזזו ומשפחות יהודיות נותרו ללא פרנסה ונפלו למעמסה על הקהילה. התקריות בין ערבים ויהודים נמשכו בעיקר בין חברי "חוליית החיסול והנקם" ובין הפורעים, וגרמו למעצר של 30 יהודים שהואשמו בהחזקת נשק. הפרעות גרמו להתערערות הדו-קיום בין יהודים לערבים  ולאובדן האמון בשלטון הבריטי בלוב. הלאומנות הערבית ושנאת זרים התחזקה, בעיקר נוכח התפתחות הסכסוך הערבי-יהודי בארץ-ישראל, היהודים  הואשמו במצב הכלכלי הקשה בלוב ובמעשי אכזריות כביכול כלפי ערבים וחילול מסגד והקדשים מוסלמיים. 

עלייה לישראל

הכמיהה של יהודי לוב לארץ-ישראל פיעמה בכל הדורות והתחזקה במיוחד עם ראשית הפעילות הציונית בלוב והמפגש עם החיילים מארץ-ישראל. הציונות היתה חלק בלתי נפרד מיהדותם של יהודי לוב. התערערות בטחונם האישי ומצבם הכלכלי של היהודים, הביאה להחלטה לעקור מלוב אל ארץ-ישראל. גל ראשון של יהודים מלוב הגיע לארץ-ישראל כבר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, לאחר החלת "חוקי השבת" ו"חוקי הגזע" ועם התגברות האנטישמיות בלוב. אירועי הפרעות ביהודי לוב בשנת 1945 ובשנת 1948 החישו והגבירו את שאיפתם לעליה לארץ-ישראל, אך הבריטים ששלטו בלוב ובארץ-ישראל, סרבו להעניק אישורי יציאה ליהודים מלוב ואישורי כניסה לארץ-ישראל. ההעפלה הבלתי לגאלית הפכה לאמצעי היחיד לעליה לארץ-ישראל, והתבצעה בדרך חתחתים, נדודים וטלטלות, במדבריות לוהטים ונתיבי ים סוערים, דרך מצרים, דרך איטליה, דרך תוניסיה וצרפת. סייעו להעפלה הבלתי לגאלית חיילים מארץ-ישראל, כן נערכו נישואים פיקטיביים עם נשים יהודיות,  ניתנו אישורי חופשה מזוייפים לצעירים במדי צבא בריטי, תחילה לצעירי תנועות הנוער "הנוער", "החלוץ" וחברי התנועה הציונית, ובהמשך ליתר היהודים  ולגופים שונים. "דרכוני בנגזי" ניתנו ליהודים על-ידי צעיר ערבי פלסטיני מארץ-ישראל, שהיה מנהל לשכת משרד הפנים בבנגזי. אישורי יציאה מלוב הושגו באמתלות שונות: מסעות לצרכי עסקים, טיפולים רפואיים, ביקור קרובים, קבוצות נוער שהופנו לאיטליה ללימודים ב"אורט", או לימודים בישיבה של הרב פראטו, ומשם הופנו לארץ-ישראל. צעירים יהודים עזבו את לוב בספינות דיג וספינות סוחר רעועות, כדייגים, מלחים, פועלים, סבלים, לעבר איטליה ומשם לארץ-ישראל. בארגון ההעפלה הבלתי לגאלית של יהודי לוב פעלו חיים פדלון-צ'יצ'ו, כלימו אדאדי, אליהו עזריה, ראובן סרוסי, יוסף גוויטע, יוסף נחאייסי, ויקטור זארד, שמואל נעמן, שלום פדלון, ארנסט לוי, אמה פולאקו, ד"ר ויטרבו, ואחרים. חלק מהמעפילים נשלחו להדריך מועמדים אחרים להעפלה במחנות העקורים,  בעיקר בגרמניה ואיטליה.

הלחץ הכלכלי שנוצר משילובם של יהודי לוב בקרב קהילות היהודים בתוניסיה, אילץ את חלק מהמעפילים לחזור ללוב. עם קום מדינת ישראל במאי 1948 נקטו שלטונות בריטניה בלוב מדיניות צמצום דרסטי במספר אישורי היציאה של יהודים והחמירו את הביקורות על היציאה והבריחה של המעפילים, זאת כדי למנוע מהם להצטרף ללוחמים על עצמאות ישראל. אך יהודים רבים מלוב עשו מאמצים חוקיים ובלתי חוקיים על מנת לעלות למדינת ישראל. מספר המעפילים הבלתי לגאלים בתקופה מאמצע 1946 עד סוף 1948 היה כ-3,500, קרוב ל-10% מיהדות לוב. כתוצאה ממדיניות בריטניה לצמצום אישורי הכניסה לארץ-ישראל, התערער אמון היהודים בבריטים. המנהיגות היהודית בלוב נאלצה, בעקבות לחצים ואיומים, לתמוך בשאיפות לעצמאות של לוב.
 
ב-19.1.1949 לאחר קום מדינת ישראל, התירה בריטניה (ששלטה בלוב) את יציאת יהודי לוב בתנאי שיוותרו על נתינותם הלובית, דבר שהביא לרוממות רוח בקרב יהודי לוב והחלטה למכור את נכסיהם ולעלות לישראל. מקום המדינה כולל העלייה הגדולה מאפריל 1949 עד שלהי 1952, הגיעו כ-32,000 יהודים מלוב, בהפלגות ישירות מנמל טריפולי לנמל חיפה.  במאי 1949 והוחל בקו ישיר של עלייה מאורגנת מלוב למדינת ישראל. קצב העליה היה כ-600 עולים לישראל בחודש, לאחר שעברו בדיקות רפואיות. מספר המעפילים בהעפלה הבלתי ליגאלית ומספר העולים בעלייה הגדולה מהווים כ-90% מגולת לוב.  בסוף 1952 היו בלוב כ-4000 יהודים. ערביי לוב שמחו לאפשר הגירה של יהודי לוב לישראל ואף סייעו בכך, במטרה לתפוס את מקומם של היהודים בכלכלת לו

הפרק השני של עליית יהודי לוב לישראל החל בינואר 1950, בתקופתו  של ד"ר מאיר ורדי נציג ישראל בטריפולי. במרץ 1950 היתה האטה בעלייה של יהודי לוב לישראל, בגלל קשיי הקליטה ובגלל הקפדה על בדיקות רפואיות לגבי עולים חולים ונכים.  באותה עת התקיים מבצע "עזרא ונחמיה", עליית יהודי עירק לישראל, שהסיט את המאמצים בכיוון עלייה זו. עד הכרזת עצמאות לוב יצאו מלוב רוב היהודים שהיו מעונינים לעלות לישראל. 
 
ממשלת לוב היתה הממשלה הערבית היחידה שאיפשרה פעילות של ישראלים בשטחה והתירה עלייה של יהודים לישראל באופן רשמי והפלגה ישירה מנמל ערבי לנמל ישראלי, עד להחלטה לא להאריך את אישורי השהייה של הנציגים הישראלים וסגירת משרדי העלייה בטריפולי ועזיבת השליחים הישראלים, בדצמבר 1952. מאותו תאריך נאסרה כניסת אוניות ישראליות ללוב והיהודים נאלצו להפליג תחילה לנמל אירופי, בעיקר לאיטליה,  ומשם לנמל חיפה. 

סוף גולת לוב

ככל שלוב העמיקה את מעורבותה בעולם הערבי וביחוד לאחר הצטרפות לוב לליגה הערבית ב-28.3.1953 ופתיחת משרדי הסתה ותעמולה של אש"ף והקמת מרכזי התרמה בלוב עבור הפלסטינים והסתה אנטישמית בעיתונות, השתנה לרעה היחס ליהודים בלוב.  שיפור זמני חל בראשית שנות ה-60 עם גילוי הנפט בלוב והפקתו. במהלך מלחמת ששת-הימים בישראל ביוני 1967, נערכו פרעות ביהודי לוב ונרצחו 17 יהודים. נוכח הפרעות איפשרו שלטונות לוב את יציאתם של כ-4,000 יהודים לאיטליה, מחציתם עלו לישראל והיתר השתקעו בעיקר בעיר רומא. הגולה הלובית כמעט חוסלה. בעת ההפיכה הצבאית  בראשות מועמר גד'אפי ב- 1.9.1969 היו בלוב 300 יהודים. כל הרכוש היהודי הוחרם על-ידי גד'אפי, רוב היהודים עזבו ונותרו כמאה יהודים בלוב. בד בבד עם עזיבת יהודי לוב, נסגרו מוסדות חינוך וסניפי תנועות הנוער והתנועה הציונית בלוב.  יהודי לוב שהשתקעו באיטליה השתלבו בקהילות היהודיות המקומיות. 

מסורת מפוארת  וחיי רוח עשירים

הקניית השפה העברית בבתי-הספר העבריים החלה כבר עם הקמת בי"ס "התקוה" בטריפולי בשנת 1931.
לאחר מלחמת העולם השניה התחזקה הוראת השפה העברית בבתי-הספר, בצד לימוד השפה האיטלקית ולימודים כלליים. כן הוקם ארגון "מגיני השפה העברית" שהנחיל את השפה העברית. היהודים בלוב שרו שירים בעברית שהגיעו מארץ-ישראל וכן חיברו שירים בשפה העברית, מלאי כיסופים למולדת. בהדרגה הוסרה ההתנגדות להקניית השפה העברית לבנות, שבעבר היה מותר להן ללמוד שפות זרות ולא עברית.  המורים המשיכו ללמד גם במחנות העולים בישראל והנחילו את השפה העברית והתרבות הישראלית, את לימודי ההסטוריה היהודית, ידיעת הארץ, הזמר העברי, ונושאים נוספים.

הרבנים בלוב ניהלו את חיי הדת והרוח וחיי היומיום של הקהילות היהודיות בלוב, היו המשענת התומכת בעיתות מצוקה ותלאות, חיזקו וחישלו את היהודים לשמור על מורשתם בהתמדה ובאמונה גם בעיתות קשות ושימשו חוליה מקשרת בין הקהילות לשלטונות. טריפולי היתה עיר של רבנים וגאונים שהגיעו גם מחוץ ללוב ונטלו את ארגון הקהילות לידם. חוקרים ומבקרים ערכו מסעות ללוב וליקטו עדויות על גדולת הרבנות בלוב, שקצרה היריעה מהזכיר את כולם. בין הרבנים הידועים, ר' שמעון לביא זצ"ל (רש"ל), נולד בקסטיליה בספרד כנראה בשנת 1480  והשתקע בטריפולי. הוא אירגן את בתי הדין הרבניים, הדריך רבנים וחינך דור של דיינים ורבנים גדולים בתורה, בקבלה ובפיוט, כתב את הפירוש לספר הזוהר "כתם פז". מקום קבורתו באלד'הרה הפך למקום קדוש ליהודים ולמוסלמים שייחסו לו מעשי נסים רבים.  ר' מסעוד חי רקח זצ"ל נולד באיזמיר בתורכיה סביב 1690, התמנה לאב בית הדין בטריפולי, הרביץ תורה ברבים והעשיר את לוב בלומדי תורה, חכמים ורבנים לדורות, חיבר מספר ספרים "מעשה רקח" על הרמב"ם, "דברי הברייתא", ספרי דרוש, פירוש על חמשת המגילות, "חידושי השם" על התלמוד, ועוד.   ר' מוסה בוג'נאח זצ"ל נולד במאה ה-17, היה עיוור, חכם גדול בתורה, מלמד, משורר שכתב פיוטים רבים בנוסח ספרד, בהם מתגלה אהבתו לתורה ואמונתו בגאולה.  הרבנים הנהיגו וניהלו את חיי היום-יום של קהילותיהם באמצעות בתי הדין, בענינים שבין אדם לחברו, בעניני ממון, ירושה, אישות, נישואין, גיטין, ועוד.  הרבנים ניהלו את חיי הדת בבתי הכנסת, בתי המדרש, בתי מטבחיים, מקווי טהרה וניהלו את מוסדות הציבור, חברה קדישא, קופות צדקה, הכנסת כלה, מושב זקנים, תלמוד תורה. כמו כן עסקו בחינוך הדור הצעיר לשמירת המסורת והמורשת היהודית.

שילוב הקהילה בארץ ישראל
 
יהודי לוב עלו לארץ-ישראל החל משנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, וכן בהעפלה הבלתי לגאלית במהלך מלחמת העולם השניה ואחריה, ובעיקר בעלייה הגדולה של ראשית המדינה מחודש אפריל 1949. הרקע הציוני והשפה העברית שהיתה שגורה, סייעו לקליטתם המהירה וההתאקלמות בישראל, וכן החינוך היהודי-ציוני, הקשר האמיץ למדינת ישראל, ידיעת שפות, כושר הסתגלות גבוה, חינוך להסתפקות במועט, עזרה הדדית, היוזמה והחריצות של יוצאי לוב. בשנות ה-30 של המאה הקודמת הקימו יהודי לוב בארץ-ישראל  שתי  שכונות של יוצאי לוב, שכונת בנגזי בבני-ברק ושכונת מונטיפיורי ברמת-גן. יהודי לוב השתלבו בישוב של טרם המדינה ונימנו עם הלוחמים ב"הגנה", במחתרות ובמלחמת השחרור. יהודי לוב היוו 5% מכלל העולים למדינת ישראל עם כינונה,  ופחות משליש אחוז מכלל היהודים בעולם. נסיונות הקליטה שלהם בקיבוץ הדתי ובקיבוץ המאוחד לא צלחו. הנוער שהגיע נקלט בכפרי נוער דתי ובמוסד הנוער לילדי לוב בסג'רה. קליטת העליה הגדולה מלוב שהחלה באפריל 1949 היתה במעברות עולים בתנאים קשים, אך העולים גילו חריצות ויוזמה במציאת עבודה ופרנסה ונחלצו מהמעברות. 

יוצאי לוב השתלבו במדינת ישראל בכל תחומי החיים, בהתישבות החקלאית והקמת 18 מושבים, במערכת החינוך כמנהלים, מורים, מחנכים ומפקחים, בצבא בכל שרשרת הפיקוד, בבניין כקבלנים  וכבנאים, בייצור, ביזמות, בתעשייה כיצרנים, תעשיינים, סוחרים, בתיירות כתיירנים ובעלי בתי-מלון, בפקידות, בבנקאות, בניהול, בפוליטיקה בעיקר במגזר המוניציפלי וההסתדרותי, במדע, ברפואה ובחיי הרוח והאמנות.  רוב יוצאי לוב מרוכזים בגוש דן (52%), נתניה, חדרה, אשקלון, באר-שבע, מושבים בגליל, במרכז הארץ ובנגב.  יהודי לוב שומרים על דתיותם ומורשתם התרבותית ועל קדושת המשפחה וכיבוד אב ואם, ודבקים גם בחיים המודרנים בישראל.

אירגונים לשימור מורשת לוב

יהודי לוב הקימו בישראל ארגונים לשימור מורשתם.  ארגון הגג "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב" הקים לאחרונה את "מרכז מורשת יהודי לוב" באור-יהודה, עם מוזיאון יהדות לוב הכולל פריטים הסטוריים, תשמישי קדושה עתיקים, מסמכים, תעודות, ספרים, תמונות, ציוד, כלים ופריטי לבוש, וכן יד-זכרון לחללי הפרעות בלוב. במרכז מורשת יהודי לוב הוקם מכון ללימודים ולחקר יהדות לוב, שמטרתו עידוד המחקר על יהודי לוב, הוראה והפצה של מורשת יהודי לוב, קיום ימי עיון, השתלמויות והרצאות על תולדות יהודי לוב, ייצוג יהודי לוב בכנסים של "ארגון החוקרים למורשת יהדות המזרח" ובמכוני מחקר ומוסדות אקדמאיים בנושא יהודי צפון אפריקה, יהודי המזרח ויהדות ספרד. "מכון דביר" לחקר מורשת ישראל בבאר-שבע  ו"מרכז אור שלום" לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב, בבת-ים. מרכז אור-שלום מוציא לאור ספרים, כתבי-עת ועלון חודשי "עאדא" המופץ בישראל ובחו"ל. בראש חודש טבת השנה נחנך "ביתן האשה והאם העברייה בלוב",  בבית מורשת יהודי לוב.

 המינהגים והחגיגות של היהודים יוצאי לוב דומים למינהגי היהודים יוצאי מרוקו.  מיקצת מן המנהגים: היהודים נהגו לחגוג בלוב את "לילת אל חס ונואר" ביום האחרון של פסח (ערב המימונה). נערות לבשו את מיטב מחלצותיהן והגברים היו מוסרים פרח ביד הנערה המוצאת-חן. אם הנערה לקחה את הפרח, אישרה כי הגבר מצא-חן בעיניה, ובליל המימונה הגיעו המשפחות לחגוג את השידוך. זוגות מאורסים היו נוהגים להביא סלסלות כיבוד לארוסותיהן. גם יוצאי לוב חוגגים את יום המימונה השנתי, ביום האחרון של חג הפסח.  ראש חודש טבת נחוג כראש חודש לנשים ונערות. ביום זה נהגו נשים ונערות להתבטל ממלאכה ולחגוג עם עוגיות "ספנז". מינהג הנהוג גם בישראל, ערב טכס הברית שכינויו ליל הזוהר, בו מתאספות הנשים וכותשות במכתש ועלי את הבשמים המיועדים לברית, תוך שירת ערגה לירושלים ולציון ושירי תודה והלל למיילדת. בין מינהגי החתונה של היהודים יוצאי לוב, ערב החינה וחגיגות במשך שבעה ימים ולילות.

אישים מקרב יוצאי לוב בישראל:

חברי כנסת יוצאי לוב: ר' פריג'א זוארץ זצ"ל. בן-ציון חלפון ז"ל, היה סגן שר החקלאות. יבדל"א בן-ציון רובין, היה סגן שר העבודה והרווחה. רענן נעים. גילה גמליאל. יצחק כהן היה שר הדתות וסגן שר האוצר. משה כחלון, סגן יו"ר הכנסת, בכנסת ה-16.
רבנים בישראל: ר' כמוס עגיב זצ"ל. ר' פריג'א תייר זצ"ל. יבדל"א  הרב יצחק ברדע, רב העיר רמת-גן לשעבר, ורבנים נוספים.
אנשי אקדמיה: ד"ר מוריס רומני, אוניברסיטת בן-גוריון, מנהל מרכז אלישר למורשת יהודי ספרד.  פרופ' ציון בן-רפאל, רופא וחוקר. פרופ' דוד זכות, קרדיולוג מפורסם. 
פרופ' ברוך רובין ופרופ' מיכה נעים מהפקולטה לחקלאות ברחובות, פרופ' בני רקח וד"ר ארבל ממכון וולקני.  ד"ר יצחק בן-גד,  הסטוריון ודיפלומט,  ואחרים.  
דיפלומטים: ד"ר יצחק בן-גד, קונסול כללי בשיקגו לשעבר. אשר נעים, קונסול כללי בפילדלפיה ושגריר ישראל בדרום-קוריאה ובאתיופיה לשעבר,  ניהל את מבצע "משה". 
ראשי עיריות: שלומי לחייני, ראש עירית בת-ים. יצחק בוכובזה, ראש עירית אור-יהודה. חי אדיב, ראש עירית הוד-השרון. יוסף בן-דוד ראש עירית יהוד. סגני ראשי עיריות, ביניהם ד"ר יצחק בן-גד. 
צה"ל: אלוף בדימוס יומטוב סמייה. אלוף בדימוס חגי שלום(חג'ג'). תת-אלוף בדימוס דוד הגואל. תת-אלוף שמעון שריד.  תת-אלוף זיגדון.  תת-אלוף רמי דותן (דבוש). אלוף משנה פינקי זוארץ.סגן אלוף דבוש שמעון. סגן אלוף שלמה דביר (דבוש). סגן אלוף רמי אורן (ז'אנה).
משטרה: רב ניצב משה כראדי, מפכ"ל. 
              תת-ניצב דני חן, סגן מפקד מחוז ירושלים.
יזמים:  יצחק תשובה, אלי אורגד,  משה בובליל, ג'וליו חסאן,  ואחרים.
נשים פעילות: ד"ר יהודית זוסמנוביץ-זגדון, מנהלת האגף לקידום מעמד האשה בנעמ"ת.      עדה לבנון, לשעבר מנהלת הרשות להגנת הצרכן. 
פעילים יוצאי לוב: רפאלו פלח מאיטליה, כיהן כנשיא הראשון של "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב", מפעילי האיחוד האירופי.
יושבי-ראש "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב" בעבר ובהווה, מר בן-ציון רובין, ממקימי הארגון. מר צורי בן-תורה. מר רמי כחלון. 
עיתונאי: רינו צרור.איילה חסון.נורית דאבוש.
סופרים ומשוררים: ר' פריג'א זוארץ זצ"ל, ח"כ לשעבר, המנהיג הרוחני של יהדות לוב. חיים חלפון זצ"ל. יבדל"א יעקב חג'ג' לילוף, היסטוריון וסופר, מנהל המכון ללימודים ומחקר יהדות לוב . עמוס סמייה, מנהל מכון "דביר".  פנינה פטיאן-חלפון. בכור ג'יעאן. 
פייטנים וזמרים: עמוס בן-שמעון (כלימו דוס). ד"ר יצחק בן-גד. שמעון עדה. ציון בדש. דוד ד'אור. אלי לוזון. ליאורה פדלון,  מירי מסיקה, נינט טייב, ואחרים.
שחקנים: מיכל זוארץ. עמוס לביא. ליביה חכמון-איילי. יהודית אנושי-סמייה. גיטה ראובן.
ציירים: משה פנחסי, ואחרים.
שחקני כדורגל: רוב שחקני מכבי נתניה בתקופת היותה מובילה לאומית, יוצאי לוב. דוד לביא ("מלך השערים"), ויקטור סרוסי ("ראש הזהב"), רפי תשובה  ואלי דריקס. 
זכור לטוב: שמעון ברכה ז"ל, חי בטריפולי בשנות ה-30 של המאה הקודמת, נודע  כיהודי   גיבור שהפיל את חיתתו על ערבים תוקפנים. כשנפטר אמרו עליו ערבים: "הנה מת האב של היהודים".